Givati soldiers enlisted in the line: “ready for the next round of ‘ operation cast lead ‘

צילום: שי בן ארי, זרוע היבשה

Period November 2011 comes in and the base and up to. On the way to forming a hug followed with mom, raise “Giv’ati” ready for the next campaign.

תאריך: 22/11/2011, 15:20    
מחבר: הדס דובדבני, אתר צה”ל

This news could open some numeric data: forty-three mothers cried, 10 nurses, five companies were separated from their farewell Kiss, four to serve watery eyes and red buses and two fathers cried – without
Try to hide the tears. But it is impossible to tell that story in your data.
So if you gave her tears hazila built by the IDF, on for three years. And those who cried, though, hold, though waiting for later and wanted to be strong, as their son should be from now on. So this story should start another.

Yesterday (Monday) enlisted in the sorting and recycling of Givati soldiers in November. In two weeks they will begin the formulation. Meanwhile, recruitment, raise well-rounded in Givati look the family nest which soon has competition with the friends, “brothers”. Everyone already knows everyone. Fresh recruits for weeks going into the Group on Facebook: “Giv’ati”.

Thus, they all go. Shrouded in tears, chopping and face parts. “Bring the exempt?” asked IRIS, whose eldest son joining the Givati Brigade, shortly before he was named
In his name. A few minutes later, she discovers that he hide it away all sweets, צ’וקולוקים, “inside the towel. Structure, Seagull, and a separate bus from the haiolle chain. “He said.
He doesn’t want me to cry, “she says,” so I’m crying after he immigrated. “

“They already know the way, snakes when they remain sitting when they have day cruisers …”, describes a Joe Davidson blades. A minute later, his son, Guy, leaning against the glass bus with both hands on the glass of “help!” And he actually
Want to be about.

But even without knowing in depth yet, happy for the recruitment (not sad breakup): everyone from photographers, impossible to make without having people. All future soldier attending parents, siblings, grandparents, cousins, uncles, friend, and neighbor. One group of clapping and yelling “Giv’ati! Giv’ati! “and those who bring drums and elsewhere Golani soldier joke video camera:” you’re too young! You’re dead! Three years ago “. And, among all the people singing the national anthem. recruitment: most importantly not scared at all.

Warriors before recruitment. To get to the Givati Brigade, they had to fight for a single room with four or five of the (candidates for security service).
“Enlist today about 400 soldiers,” says the site, IDF Givati Brigade Commander Colonel
Ofer levy. “There are about five applicants for every place. This is minor, but the situation is similar for a long enough, “he added. Boot camp, he wouldn’t be any different than normal about the basic training soldiers to war. “Who will be preparing for war, ready for another event. We prepared another ל’עופרת cast, explains Colonel Levi.

But before they can fight, young guys for haiolle chain and become soldiers in uniforms, Evergreen beauty and chloric acid. Just before they can fight, “responsibility.” in the recruitment.

 

 

“חטיבה מבוקשת”

“הגיוס הזה, לגבעתי, הוא גיוס מצויין”, מתאר מפקד “מיטב”,
אלוף משנה גדי אגמון. “אנחנו בוחנים את המוטיבציה של המתגייסים, והיא עומדת
על אחוזים גבוהים מאוד, שלוש עד חמש” (המדד נע בין 1 ל-5, כאשר 5 היא
המוטיבציה הגבוהה ביותר –  ה”ד). “גבעתי מיצבה את עצמה כחטיבה מבוקשת, בגלל
פעילות מבצעית ובגלל הקמת סיירת ‘רימון’” הוא מסביר. לדבריו, אפשר לומר
שיש בגבעתי מידה מסוימת של חטיבת התנדבות, וכי בכלל חטיבות החי”ר הפכו
למתחרות של ממש לחטיבת הצנחנים.

אז למה הם בחרו, בגיל 18, לישון באוהלים ולהצטרף דווקא לשירות קרבי? דור
מרחובות יודע לענות על זה בקלות. “זו המדינה שלי, כפרה עליה”, ויותר מזה
הוא לא מפרט. וגם לא באמת צריך. רבים מרגישים כמוהו.

אחרי שתרמו מח עצם, יוצאים נתנאל ביסמוט וארי קוזניצקי מהחדר עם גזה
לבנה על הוריד, בדרך לטביעת אצבע או אימות נתונים. “באתי לגבעתי כי זה מה
שרציתי מההתחלה. חבר טוב שלי, שהוא כמעט כמו אח בשבילי, משרת בגבעתי ושמעתי
את השם הזה כל הזמן מאז שאני קטן”, אומר ביסמוט, ולידו קוזניצקי מוסיף
שהוא לא רצה שום דבר אחר, רק קרבי. מתוך חובה למדינה. והפחדים שלהם סובבים
פחות סביב שעות שינה מעטות או שבתות. “אני מפחד להתאכזב. שאני ארגיש שאני
לא ממצה את עצמי – לא נותן מספיק”, קוזניצקי מספר. הם מודים שסלנג צבאי קצת
זר להם, אבל הם הספיקו לקלוט פה ושם דברים. בעיקר “גימלים”.

הם מסתובבים, כמו כולם, מבולבלים מעט. “איפה הרנטגן?”, “אמרו לי שאני
צריך ללכת לחלל פה, זה לשם?”, ו-“פה החיסונים?” אלו שאלות שאם אפשר היה
למדוד אותן בקילוגרמים, היו מגלים שמשקלן גבוה מכל מה שיישאו עליהם במהלך
מסע הכומתה. עם זאת, את החלק הטוב ביותר הם מוצאים בקלות: חלון קבלת תעודת
החוגר וכמובן – התמונה. רובם, אגב, לא משתגעים עליה. אבל כשהם יצאו הביתה
על מדים בשישי, עם הנשק, עם הטנק העמוס המכונה “תיק”, בשיער קצוץ ופנים
מגולחות – הבנות ישתגעו. ובינינו, לא צריך יותר מזה.

Translated from Hebrew

Source